משפטים שאנחנו אומרים כשאנחנו בחולשה:
* אני לא מדברת איתך עד שתירגע
* אם תמשיכי לבכות – תלכי לחדר
* ככה לא מתנהגים אליי, אני לא אהיה פה כשאת כועסת ככה
אלה משפטים שכל אחד מאיתנו עלול להגיד ברגע של תסכול.
אנחנו לא מתכוונים, אבל חשוב שנבין מה המסר שעובר דרכם.
הקשר איתי, האהבה שלי, הנוכחות שלי – מותנים בך. בהתנהגות שלך.
זאת התניה כואבת מאוד לילד.
היא בעצם הזמנה מאד מצומצמת וצרה למה שמוזמן להתקיים בקשר בינינו.
השאלה שזה מעלה אצל הילד היא: האם אני עדיין אהוב?
איזו אחריות אנחנו מניחים על כתפיו הקטנות
ואיזו תחושת כשלון צורבת כשהרגיש רע וביטא את זה בנוכחותינו
ומה הוא לומד מזה?
שיש רגשות שמרחיקים אהובים.
שכעס, בכי, תסכול – שווה בדידות.
הלב לא מוכן להסתכן בלאבד אותנו, אז הוא נסגר.
מתעטף בשריון הגנה אל מול האיום.
ואז ילד שככ תלוי וזקוק לאהבתינו פשוט יוותר
על עצמו, על הביטוי של הקושי.
אין לזה מקום
החלק הזה בתוכו מקבל מסר של דחייה, ונדחק פנימה.
הוא עדיין שם אבל לא מורגש, לא מפריע
כך נוצרת חוויית ניתוק –
כשהרגש לא מורגש, אין גישה אליו.
מה בסהכ רצינו?
שילמד לכבד, לשתף, להרגיע את עצמו.
אז הדרך לשם היא בדיוק ההפך:
להישאר דווקא כשקשה
למרות שזה מעורר בהלה
למרות שזה מעלה בך מלא תסכול
לא נוטשים
כי אלו הרגעים שהוא במצוקה
אלו הרגעים שהוא מספר לי אותה
וזה מכוער, זה מעצבן, זה הכי לא נעים שיש
אבל דוגרי – למי אנחנו מביאים את התסכולים הכי קשים וכואבים שלנו?
ברור שלמי שהכי קרוב איתנו
למי שהכי בטוח איתו
ההבנה הזאת משנה את הכל כי אז במקום לראות ילד כועס שצריך לחנך אותו זה מאפשר לראות ילד שמביא אליי את הקושי שלו,
זאת בעצם הזמנה להקשבה, מה הוא מספר לי?
וזה אפילו מחמיא כי זה סימן לזה שהוא רואה בי את הכתובת הכי טובה עבורו
להצליח להיות שם כשהם קטנים זה לסלול את הדרך לכך שגם בבגרותם תמשיכו להיות אלה שהם מביאים אליהם את הקשיים, את ההתלבטויות, את האכזבות וכו.
כשאנחנו שם איתם, אנחנו כמו מחזיקים ביחד איתם את המשא של החיים
זה ככ מקל ומחזק ונותן בטחון.
בטחון אמיתי, שאני עם כל מה שיש בי זה טוב.
