אתמול בערב ישבתי עם אמא מקסימה
היא סיפרה איך בכל בוקר היא מתעוררת מלאה בכוונות ורצון –
להיות רגועה
להכיל
להגיב בנחת.
להתחיל את היום בטוב.
לתת כוחות לילד שלה לקראת היום הארוך שהוא יוצא אליו. ושהיא.
אבל אז, ברגע שהילד שלה מתחיל
לבכות
להתנגד
להתעקש
משהו בתוכה נסגר וחוסר אונים וחולשה משתלטים עליה.
ואז מערבולת של ייאוש וכעס מעלימים בתוך ענן אבק את כל מה שרצתה וכיוונה אליו.
'את יודעת מה הכי כואב?
'שכבר חודשים אני מנסה… אני כל כך רוצה שזה יהיה אחרת..
אבל ברגע האמת, זה כאילו לא בשליטתי. כאילו אני מתוכנתת להגיב ככה
כנראה אני פשוט לא מהאימהות האלה שיודעות איך לשמור על סבלנות.
זאת אני, אין מה לעשות'
האמת, הבנתי אותה.
אני מכירה איך זה כשנלחצים הכפתורים
איך זה מפעיל אותנו
ואיך זה יכול לגרום למנגנוני ההגנה לנתק את הקשב מהילד
אני מתכוונת לניתוק של הקשב העמוק, שהפוקוס בו הוא על ההזדקקות של הילד.
במקום זה הקשב עובר למלחמת הישרדות עם הילדה הפנימית שבתוכי שצווחת את קיומה.
זה מייצר ככ הרבה עומס במערכת
זה מחליש
ומייאש לפעמים
ולפעמים מייצר אמירות של וויתור
כאלה שסוגרות את הסיכוי לשינוי
הפחד מזה משתק
ולא מאמין בכוחי
לא מאמין בהיתכנות של הטוב שבי בקשר האימהי.
ואז בכל פעם שהילד שלה מבטא קושי, היא לא מצליחה להישאר שם איתו
היא מיד פוגשת את עצמה שם
בתוך שניות זה עולה:
זה תמיד ככה… אני לא מצליחה… הנה אני שוב מאבדת שליטה… אני לא מספיק טובה. אוףףף'
זה פשוט שם.
וכשאנחנו לא "שם" איתם זה ככ מפחיד אותם
הקשר הזה של אמא וילד הוא קשר ככ ייחודי
איפה עוד בחיים יש לנו קשר כזה שככ תלויים בנו?
שככ זקוקים לנו?
קשר טיפולי של יום יום שעה שעה, במשך שנים
מלא רגש נכנס באינטנסיביות הזאת
ואני חושבת בליבי וצוחקת כמה אנחנו חושבים על איך לגדל אותם, ושבעצם כמה ההורות מגדלת אותנו.
כמה רגש
כמה רגעי מוצפות
כמה הזדקקות שלא ידעתי שקיימת בי.
אחד הדברים שגדל בתוכי עם האמהות זה היכולת להישען ולהיתמך.
לא להיות לבד.
זה שומר עליי
בעיקר זה שומר על הלב שלי רך ומוגן
וזה שומר על היכולת שלי להיות בנתינה
להיות האמא הטובה שאני רוצה להיות.
לכל אחת יש את הדרך שלה לגדול.
בתנאי אחד – שהלב רך ופתוח. בלעדיו זה לא יקרה.
