בעולם המבוגרים, סליחה היא תנועה הדדית
כל אחד נושא חלק מהמשקל של הפגיעה ושל התיקון שלה ושל הקשר
לפחות בפוטנציאל..
בלי להתכוון, כולנו פוגעים לפעמים
במבט, במילה.. זה חלק מיחסים, חלק מהאנושיות שלנו
השאלה מה קורה אחרי?
איך לחזור ולתקן את פירוד הלב שנוצר בתוך הקשר הייחודי הזה של הורה-ילד?
הרגע שאחרי הוא ככ חשוב!
כשאני ניגשת לילד שלי ואומרת לו בצער שכעסתי מקודם,
שהתמלאתי בתסכול וזה הרחיק אותי לרגע, שאני מצטערת שזה יצא ככה
אני לא מבקשת ממנו למחול לי
אני לא מבקשת שייתן לי שחרור מרגשות האשמה עי כך שיקבל את הסליחה שלי
מה שאני עושה זה לספר לו שאני כאן, ושהשיבוש הוחזר למקומו הטוב
התשובה שהוא זקוק לה היא של בטחון
אם אני תלותית בו אני מעמיקה את הבהלה שלו
זה לא מה שהוא צריך ממני
השמירה על ציר ההשפעה, שהכיוון שלו הוא מההורה אל הילד הוא קריטי.
ככה הילד לומד שגם כשנפרם לרגע אפשר לתקן
לפעמים דברים קורים אבל זה לא שובר אותנו
זה לא מאיים על הקשר.
הכוח השואב של הכאוס לא יכול עליי. לא מערער את ההורות שלי.
כשילד חווה שוב ושוב מבוגר שלוקח אחריות ומחזיר את הקשר למקום בטוח זה נרשם בתוכו
הוא סופג את זה כחוויה פנימית
שהופכת להיות חלק מאבני הבניין של האישיות שהוא גדל להיות
כזו שתהפוך עם הזמן לחלק מהאופן שבו הוא יתמודד עם קונפליקטים, עם טעויות, עם כאב
במקום הבושה והאשמה וההחזקה שיוצרות המון עומס במערכת הרגשית
נכנסת איכות של סליחה
של רכות וחמלה
של גמישות ושל התרחבות
שמשדרת לו שגם כשאני טועה, הוא יכול לסמוך עליי שאני שומרת עליו, ועל הקשר בינינו.
הפלא הוא שזה מעצים את הקשר
הופך אותו לחי ועשיר וחזק יותר
זה לא המילים.
זו לא טכניקה.
כשהעמדה הפנימית שלנו היא שהקשר חזק דיו ומסוגל גם לרגעים של קושי
אנחנו משדרים לו שהקשר מוגן.
זה קיומי עבורו לחוש את העוגן הבטוח שמקרין קירבה וביטחון, במיוחד ברגעי משבר.
כשההתקרבות והסליחה שלנו מגיעים לא מתוך התמוטטות אלא מתוך נתינה בוטחת , יציבות וחיבור המוח קולט בטחון ומאפשר לרכות לחזור
זה מוריד את הסטרס ומייתר את פעולתן של המגננות
כי הוא כבר מוגן על ידינו
