בעקבות פניה מאמא מותשת על הלילה, על ההשכבה לישון הארוכההה
".. שוב היא לא נרדמת. נצמדת, דורשת אותי לרק עוד רגע, עוד קצת יד…ואני עייפה. מאוד. אין לי כבר כוח.."
ההליכה לישון היא כמו הליכה לקראת זמן ארוך של פרידה
הוא מצריך הרפיה והתמסרות
דווקא כשנהיה שקט בבית וחושך
המתח שבפני גואה
הרבה ילדים מתקשים להירדם, מבקשים שוב מים, שוב חיבוק, שוב שנישאר לידם עוד רגע.
וזה לא סתם.
כשהחלל החיצוני מושקט, הבהלה שהצטברה בפנים – צפה ועולה ומציפה
ולא נותנת לישון.
זה מפחיד להישאר עם זה לבד
אז הם מבקשים אותנו.
למי הם יפנו כשקשה אם לא אלינו?
זה לא מה שאנחנו רוצים בעצם?
גם עכשיו כשהם עוד קטנים
אבל גם כהבטחה ששמורה להם בתוך הברית של היחסים בינינו
שאנחנו כאן. לקבל כוחות ולהיתמך בכלל בחיים (גם כשיהיו גדולים) אבל בעיקר בעיקר כשקשה להם והם מרגישים לבד.
רגעים כאלה — במיוחד בזמנים מאתגרים כמו עכשיו – זה הזמן להרפות מאג'נדות חינוכיות.
זה לא הזמן לחנך להירדמות עצמאית.
האג'נדה היחידה עכשיו היא להחזיר ביטחון.
להחזיר את המערכת למנוחה רגשית, שממנה יוכלו לצמוח רוגע, חיוניות, והיכולת לשוב לשחק.
נוכחות נדיבה, שלא מתמקחת עם הצורך, שלא דוחקת בעצמאות להתגלות עכשיו מחוללת פלאים וסוללת את הדרך להתפתחות.
כי כשאנחנו שם באמת, בלי לנהל מאבק גלוי או סמוי, הילד מרגיש עטף ומוגן
כשהוא "שבע" הוא לא תובעני
כשתנועת הנפש שלנו היא של נתינה
זה מחליש ואפילו מייתר את התנועה שלו ה"לוקחת"
וזה מעצמו מייצר את הרגיעה
ההתכווננות הזאת משנה גם אותנו
כשיש לנו בהירות על הצורך ועל הבקשה העמוקה שמופנית אלינו
זה מעורר את הלב לחמלה
ומפנה את המאבק המתיש מתוכנו
כמה זה מקל
עלינו. על הילדים. על האפשרות להירדם
המענה לא תמיד עובר דרך מילים.
לפעמים כן
ולפעמים זו יד על הגב או עיסוי בקרם המוכר עם הריח שלי שנשאר איתה
ההבנה וההסכמה להיות שם
זה מה שנחוץ עכשיו
לכל אמא ואבא יש את הדרך שלהם.
