הכתוב כאן מיועד להורים, שמבינים שההסתגלות היא תהליך רגשי שהילד עובר ומוכוונים מאד לתמוך אותם בזה.
להורים שהפרידה מילדם הצעיר והכניסה למערכת החינוך היא לכל הפחות אמביוולנטית עבורם, ולעיתים גם ממש קשה ומציפה.
להורים, שמוכוונים להיות עוגן ומענה לבטחון לילדיהם הצעירים.
לקראת השנה החדשה שתכף מפציעה
לקראת כל ההתחלות שמחכות להתחדש בנו
לצד כובד וכאב לב מהמצב
וגעגוע ליקרים אחינו החטופים ואלה שאינם..
הלב נשרף ודואג
והעולם כמנהגו נוהג
זה מוזר לכאורה לעסוק עכשיו בזוטות של החיים
אבל גם מחבר ומקרקע ונותן תקווה וכוח
כותבת לכם מתוך המקום האישי שלי קודם כל כאמא, שרעדה לפני ובזמן..
ברוך ה' שזכינו לגננות היקשרותיות ומופלאות שהפכו להיות השותפות שלנו, ועזרו ללב שלי להתרחב, ולי לגדול.
וגם מהמקום המקצועי, כגננת, כיועצת ומדריכת הורים, שמלווה הרבה שנים תהליכי הסתגלות.
אני רוצה לשים לרגע את הפוקוס עלינו ההורים.
כי גם לנו זו חתיכת התמודדות וחתיכת מסע של גדילה להפרד מהילדים שלנו.
אז לשים לב למקום שלנו בתוך זה סופר סופר חשוב ולא פריוולגי בכלל.
ועכשיו במיוחד חשוב לשמור על הכוחות ועל החיוניות, על האמונה ועל האמון בילדים שלנו ובידיים הטובות שמקבלות אותם בגן
(אם אנחנו לא מאמינים בזה, איך אפשר לצפות מילדינו שיאמינו בזה ויתמסרו לתהליך ההסתגלותי?)
אז קחו כמה רגעים…
כי שלומם תלוי בחוט אל שלומינו, בואו נקדיש לנו רגע.
קחו לכם רגע והתבוננו פנימה.
שימו לב לרגשות שעולים אצליכם לקראת ההתחלה החדשה של אחד ילדיכם (זה שהכי קשה לכם להיפרד ממנו) – האם תסכול? בהלה? התרגשות?.. גם וגם?
תהליכים לוקחים זמן והעיקר שקורה מתחולל בפנים, ברגש.
אז בואו נסכים להקשיב לזה
ולשים לב.
המודעות חשובה, היא מכוונת אותנו.
מכירים את זה שמרוב בהלה שלילד יהיה קשה, לא נפרדים, "בורחים" לו כדי שלא יבכה ולא יהיה לו קשה?
או שדורשים ממנו "להיפרד יפה"?
או משכנעים אותו שאין לו ממה לפחד?
ככ קשה לנו להיות בקושי. אבל הוא לא נעלם. להיפך הוא רק גדל.
רגש משתחרר עי זה שבא לידי ביטוי.
לפעמים גם גננות טועות לדרוש מהורים "לשחרר"..
וזה יושב בדיוק על אותו המקום של המנוסה מפני הפגיעות שבפרידה.
כי לכולם, ילדים, הורים וצוות הגן (כן כן גם להן) זה עמוס.
זמן דחוס כזה מלא רגש.
ולפעמים זה מקל קצת, לרגע
אבל עדיף לא לשחוק את זה כי גם אם באותו רגע זה "מצליח" והילד לא בוכה, זה מעליב את הקשר ואת האמון ביניכם.
אל תעשו את זה, יש לזה מחיר גם אם לא רואים אותו כרגע.
הרבה פעמים אנחנו ישר מדלגים לערוץ של העשייה כי זה נותן לנו הרגשה של שליטה. איך נכון לפעול עכשיו? מה להגיד?
"תגידי לי מה לעשות/להגיד.."
אבל ילדים מרגישים
והאמת היא שגם כשאני עושה את כל הדברים ה"נכונים" הם מרגישים אותי.
מוד סטרסוגני מבוהל מפעיל אותנו מאד
הוא מייצר DOING עצבני, שורד. מכבה שריפות.
כשההורה קשוב ורך עם עצמו זה מחזיר לו את השיחה הפנימית
שמכוונת את הלב ואת הדרך לפעול
שמאפשרת וויסות ויישוב הדעת, ומחזירה לו את הבחירה.
ואז אפשר גם להיזכר את הטעם של כל זה.
את האיך ולשם מה, שגרמו לי להחליט על הצעד הזה. להתחבר לסיבות הטובות.
עצם התעוררותה של השיחה הפנימית, ממתנת את הרגש הסוער ומווסתת
עוד לפני התוכן הספציפי שעולה, רק עצם זה שקורית השיחה הזאת בתוכי זה מייצר אינטגרציה, שמחזירה לסנטר ומאזנת.
וזה כל כך חשוב.
עם או בלי שנשים לב, ההשפעה של זה היא של התמקמות מחדש בעמדה פנימית בוטחת של הובלה.
הובלה שמשרה בילד בטחון אמיתי במסע הזה של ההסתגלות.
כזאת שפנויה לליווי שמחזק אותו, שמאפשרת לו לצאת ל"טיול" הזה עם ברכה שתהיה זאת דרך טובה ומצמיחה
מתוך אמונה בכוחות שלו בד בבד עם חיבוק של הפחד, הקושי והמתח שכרוך בהתמודדדות הזאת.
