הרגעים שבהם מישהו נפגע בין אם זה הילד או אנחנו הם רגעים שמזמינים תיקון.
איחוי של הריחוק ושל פירוד הלב שנוצר.
אבל איך ניגשים לתיקון הזה?
האם ילד צריך לבקש סליחה מהורה?
החיים שזורים ברגעים שהחיבור קצת נפרם ויש ריחוק וכעס ותחושות של דחייה
אלה החומרים האמיתיים שמהם עשויים חיים
ככה זה בכל בית, בכל קשר
לצד ההבנה המרגיעה הזאת, חשוב להחזיק חזק את האחריות שלנו במצבים הללו
האחריות לחיבור, לקירבה, לנתינה בקשר עם הילד שייכת לנו המבוגרים
אפילו אם נפגענו, התעצבנו והתמלאנו בכעס
עדיין הילד זקוק לנו שנישאר יציבים עבורו
זה לא משתנה.
כשאנחנו מתערערים ומעבירים אליו את האחריות זה מטלטל ומפחיד
כמה זה משפיע עליו כשאנחנו מתרחקים
זה משאיר אותו ככ לבד.
כשלזה מתווספת אשמה, שזה הוא פגע ולכן גם התיקון ברגש של ההורה הוא באחריותו
כלומר שהוא צריך להתנצל
זה מחליש מאד את מערכת היחסים
ופעמים מעורר בו את השאלה אם אנחנו עדיים אוהבים אותו..
מערכת יחסים מבוגר-ילד, במהותה מושתתת על הירארכיה
היא מורכבת מעמדה בוגרת מובילה ומטפלת, שהיא בעצם התשובה עבור הצרכים הפיזיים, הרגשיים והרוחניים של הילד
ומעמדה ילדית של תלות וקבלה. הילד נושא אלינו את עיניו וזקוק לנו בכל מאודו.
כשההירארכיה משתבשת ואנחנו הופכים להיות זקוקים לו כדי להתעודד, זקוקים לסליחה שלו אנחנו בעצם מעבירים אליו את כוח ההשפעה ובכך יוצרים היפוך תפקידים.
זה מערער מאד את הבטחון שלו
וגול עצמי לכוח שלנו להורות אותו
זה מניח בידיו הצעירות והבלתי בשלות אחריות שהיא גדולה עליו, מה שעלול לעורר חרדה
הוא זקוק לנו שנוכל לשאת את המשקל הרגשי בקשר, שלא נתמוטט כשהוא "לא חמוד"
זה לא אומר שניחנק עם הסערה שלנו
זה אומר שהעבודה שלנו פנימה היא לא לנטוש
לא להשאיר אותו אשם ומבוייש ו"חייב לכם"
אנחנו לא צריכים שהוא יהיה טוב אלינו כדי שנהיה טובים אליו
זאת משוואה שגויה שההשלכות שלה מזיקות לבטחון בקשר.
אז מה כן כדאי לעשות?
הכנתי הדרכה קצרצרה שמאירה את הדרך לשמירת החיבור והבטחון בקשר גם כשאנחנו נפגעים.
תראו בעמוד מתנות בשבילך
תראו בעמוד מתנות בשבילך
